הציור והיצירה בכללותה הינם לשם היצירה בעיקר, אולם כבר בתחילת המאה העשרים גילו כי היצירה עוזרת לאנשים עם קשיים ובעיות מיוחדות. מאז התפתח מאוד נושא הריפוי בעיסוק ובאמנות.

אני ציירת בעלת סטודיו לציור ופיסול בנייר. בסדנאות היצירה שלי אני עובדת עם אנשים בכל הגילאים. לפעמים אני מעבירה סדנאות לאנשים עם צרכים מיוחדים שמגיעים בצורה מאורגנת, או במתן חוגים פרטיים. מרבית האנשים הינם ללא בעיות כלל. חלקם לומדים, חלקם עובדים וחלקם יצאו לגמלאות. אבל לכל אחד הסיבות שלו מדוע בחר להגיע לחוגים. יש שרוצים להגשים חלום ילדות וללמוד לצייר, יש את אלה המוכשרים שרוצים להתפתח, יש את אלה שרוצים להעביר זמן פנוי ביצירה, ויש גם את אלה שמטפל או רופא המליץ להם לעסוק ביצירה.
אני רואה ושומעת איך ילדים ואנשים בכל גיל מחכים למועד החוג, מגיעים בשמחה וחיוך, בידיעה שיש להם 3 שעות של מימוש חלום ותשוקה גדולה לצייר וליצור, ויש שמצפים למנוחה ממחשבות. השהות בחוג מדחיקה מחשבות וכאב וזו עובדה שאני נוכחת לה ביומיום.
כשהמחשבות מוטות לטובת היצירה, כל מחשבה אחרת נדחקת הצידה, ובריכוז מלא עסוקים ביצירה בלבד. החשיבות העליונה כעת היא איך להניח את המכחול, ולהגיע לגוונים שרוצים או לטקסטורה המתאימה. כך חולפות להן 3 שעות, כמו מחיקון של טרדות היום ומנוחה למחשבות כואבות ואפילו לכאב פיזי. גם הצורך לביטוי אישי ושחרור מתחים תוך כדי היצירה בא לידי סיפוק, בבחירת השימוש בחומרים, בחירת נושא היצירה ובחירת הצבעים. בסוף התהליך אנחנו מביטים ביצירה שעמלנו עליה ואהבנו, ולפעמים התמודדנו עם כעסים ותסכולים בתהליך שלה, ולפנינו היא עומדת מושלמת ויפה, בדיוק כמו שרצינו שתהיה ואף יותר. התחושה הזו של הגאווה והאושר הפנימי הם הרבה מעבר ליצירה עצמה. האושר הזה מעניק לנו ביטחון וטפיחה על השכם שהנה גם אני יכול. הגשמה של חלום, סיפוק עצמי אדיר, רוגע גאווה ומרפא.