אנשים ברחוב, בתחנת האוטובוס או הרכבת, הולכים עם פנים קפואות, משפילים מבט, לא אומרים שלום זה לזה. רק כשהם פוגשים מכר הם יוצרים קשר והפנים שלהם פתאום מחייכות ומאירות. בסופר אנחנו עומדים בתור בשקט מבודד וגם הקופאיות כאלו רציניות... בתור אצל הרופא כל אחד יושב בכסא שלו בשקט ובפנים רציניות ולא מדבר עם אחרים, מכונס בתוך עצמו.
אנחנו לא מסתכלים קדימה, לא מחייכים. פנינו חתומים והם מסתירים את הרגשות שלנו ומשווים לנו ארשת של אנשים עסוקים בעניינים ברומו של עולם.
אנחנו מקפידים כל כך על המראה החיצוני שלנו ועל הלבוש שלנו, דואגים שיהיה כמו שצריך, מדי פעם מיישרים פה ומותחים שם, כדי שיישב כראוי על הגוף, שלא יזוז. שחלילה לא יהיה קצר מדי או ארוך מדי, לא הדוק מדי, לא חשוף מדי, לא מצחיק או מביש.
מחזיקים את הגוף שלנו בצורה יפה - עומדים יפה, הולכים יפה, יושבים יפה, נזהרים שחלילה לא תצא לנו תנועה מצחיקה.
מקפידים לברר כל מה שצריך לפני שעושים משהו, כדי שלא ניכשל או נעשה טעות ואם זה קרה, דואגים שאף אחד לא ידע.
אנחנו מלאים ידע בראש, מבינים כל דבר עם ההגיון והשכל, רגילים לחיות בתוך המוח שלנו רוב הזמן, הרבה פחות משתמשים בלב או ברחם.
כמה מאיתנו מתחילים לרקוד כשהם עומדים בתור ופתאום מתחילה מוזיקה להתנגן ?
כמה מאיתנו הולכים ברחוב תוך כדי ריקוד ?
כמה מאיתנו הולכים בבית תוך כדי ריקוד ?
כמה מאיתנו אוהבים לרקוד ?
כמה מאיתנו עוצרים להריח פרח בצד הדרך ?
כמה מאיתנו מחפשים כל יום את השקיעה כדי להתמוגג מיופיה ?
כמה מאיתנו נותנים ליופי, כיף והתלהבות להוביל אותנו בכל דבר שאנו עושים ?
כשהיינו ילדים, היינו קשובים לקול הנשמה שלנו.
קול הנשמה שלנו מדריך אותנו לכיוונים האמיתיים והנכונים עבורנו, לוחש לנו את הרצון האמיתי שלנו, מגלה לנו מה עושה אותנו שמחים באמת, מה אנחנו אוהבים לעשות, מה באנו לעשות כאן בעולם, מה הן המתנות שיש לנו לתת לעולם וכיצד נהפוך את חיינו למאושרים.
כילדים שמענו את הקול הזה והיינו מלאי שמחה, התלהבות וסקרנות.
על פי השיטה "מגע שאמני לפתיחת הלב", אותה למד דב טרובניק במקסיקו, אצל שאמנית זקנה בשם אד-אומה, יש בתוכנו לא רק את הנשמה שהיא אנחנו, אלא עוד שתי ישוית נוספות: טורף פנימי וחשיבות עצמית.
הטורף הפנימי מייאש אותנו. הוא תמיד מציג לנו את התסריט הגרוע ביותר. הוא מספר לנו שהעולם שלנו שלילי ואכזר, שכל האנשים הם רעים ושדבר ממה שאנחנו חולמים לעשות, לעולם לא ייצא לפועל, אלא ייכשל כשלון חרוץ. הוא מספר לנו שהכל קשה ולא כיף ומרפה את ידינו כדי שלא ננסה דבר מהחלומות שלנו.
החשיבות העצמית מבקרת ושופטת אותנו ללא הרף. היא תשווה אותנו לאחרים ותגיד לנו שאנחנו פחות טובים מהם או יותר טובים מהם, ותשאף להפוך אותנו לבודדים.
הטורף הפנימי והחשיבות העצמית מדברים בתוך הראש שלנו ומנסים ללא הרף להרוס לנו כל סיכוי לאושר. הם יוצרים מחשבות קשות שיוצרות רגשות שליליים - פחד, עצב, פסימיות, רגשי נחיתות, ייאוש, חוסר אמון... ועוד.
לעומתם הנשמה שהיא אנחנו, היא מלאת שמחה, תקווה, אופטימיות, סקרנות, התלהבות והרפתקנות. היא תמיד תחפש כל סיכוי לאושר, ולהיכן שנדמה לה שהוא נמצא - היא תלך.
כבר מגיל קטן, שמענו לא רק את הקולות המדברים מתוכנו, אלא גם מה אומרים לנו מבחוץ – מה מקובל לעשות, מה מצפים מאיתנו, מה מותר, מה אסור, מה טוב לנו, מה יותר נחשב, מה הכי יוקרתי להיות.
הקולות החיצוניים והמפלצות הפנימיות היו חזקים מאד וכך קול הנשמה שלנו הלך ונחלש.
הוא נחלש כל כך, עד שכמעט הפסקנו לשמוע אותו.
וכך, לאורך שנים רבות, התרגלנו לחשוב בדרך מאד מסויימת, שלא מוסיפה לנו אושר.
המוח שלנו רגיל לחשוב מחשבות שמדגישות את מה שאין לנו בחיים במקום מחשבות ששמחות במה שיש לנו. מחשבות שאינן מפרגנות לנו, אינן אוהבות אותנו, אלא מבקרות אותנו. מחשבות שאינן מחזקות אותנו, שאינן מעודדות אותנו, אלא מחלישות ומרפות ידיים. מחשבות של מה צריך לעשות ומה מקובל לעשות ולא מחשבות של מה אני רוצה ומה ישמח אותי לעשות. מחשבות שאינן מבליטות את היופי, ההזדמנויות הרבות והקסם שיש בעולם הזה.
והחמור ביותר הוא שהמחשבות שלנו יוצרות את המציאות שלנו...
אז אחרי שנים רבות כל כך של אימון בצורת חשיבה כזאת, לא פלא שאנחנו מסתובבים עם פנים רציניות. אנחנו לא יודעים מה עושה אותנו מאושרים, אלא רק מה אמרו לנו מבחוץ שיעשה אותנו מאושרים (והאם זה עובד ?). אנחנו לא יודעים מה הן המתנות הייחודיות שיש לנו לתת לעולם. אנחנו לא בטוחים שיאהבו אותנו אם נעז להיות אנחנו באמת. והאם אנחנו יודעים מי אנחנו באמת ? והאם אנחנו אוהבים את עצמנו ?
וכך, כאשר מזמינים אותנו לרקוד, אנחנו לא רוצים לקום, כי אנחנו חוששים שאנחנו לא רוקדים יפה ומתביישים בגוף ובתנועות שלנו. וכאשר מזמינים אותנו לערב של רוח שטות וכיף, אנחנו מתלבטים מאד אם להגיע, כי אנחנו חושבים שזה לא מתאים לאנשים רציניים כמונו ואנחנו גם לא מעזים להיראות לא רציניים ולא מחושבים בפני אנשים אחרים.
ואז יום אחד אנחנו פוגשים ליצן...
מי לא מחייך ברגע שהוא רואה ליצן ?
מי לא מסתקרן ?
מי לא רוצה להתקרב ?
מי לא משתף פעולה ?
מי לא מצפה ממנו להביא אלינו משב רענן ומנחם של הקלה וצחוק ?
הליצן מביא אלינו מציאות חלופית, אחרת מזו הקשה שאנו בוחרים לחוות.
לליצן יש ראיה אחרת על החיים.
הוא לא חושב הרבה, הוא למעשה כמעט לא חושב כלל :)
הוא מחובר לרגש, עובר מרגש לרגש במהירות, חושף את הרגשות שלו בפנינו ומשתף אותנו בהם.
הוא גלוי וכן.
הוא מלא אהבה.
הוא עסוק במשחק, בהנאה ובכיף.
הוא חופשי מדאגות.
הוא לא מבין את החוקים של החברה ושובר אותם בקלות.
הוא מחובר לנשמה שלו. אין לו אגו, הוא חשוף ופגיע. הוא לא מחזיק את עצמו חזק כדי להיראות מוצלח, או כדי לחפות על הטעויות שלו – הן גלויות לכל, כמו הרגשות שלו.
לליצן יש כוח חיים בלתי נגמר, אופטימיות ושמחת חיים. אם הוא נופל, הוא תמיד קם.
אנחנו אוהבים ליצנים כי הם נותנים לנו אתנחתא מהעולם הקשוח שהתרגלנו לבנות לעצמנו. אנחנו רואים את הליצן ונזכרים שכיף לחיות אחרת, מבלי לחשוב יותר מדי, מבלי להיות כל כך רציניים, מבלי לדאוג לפאסון שלנו, מבלי לפחד לטעות. נזכרים איזה כיף להביע רגשות במקום להסתירם, איזה כיף לעשות כל דבר מתוך הנאה, איזה כיף להיות אמיצים ולקחת סיכונים, איזה כיף להיות אנחנו באמת.
אז מה נעשה ?
לכל אחד יש ליצן.
כל אחד יכול לבחור למצוא את הליצן הפנימי הייחודי שלו ולהגדיל את הנוכחות שלו בחיים.
זה לא קל, הרי המוח שלנו כל כך רגיל לחשוב את המחשבות הקשות והרציניות שלו.
ד"ר דליה רזניצקי מדברת על המוח האנושי כמוח גמיש ואומרת שקשה מאד לשנות הרגלי חשיבה, אבל עם תרגול לאורך זמן, זה אפשרי. הרי גם הרגלי החשיבה הנוכחיים שלנו, נוצרו על ידי תרגול ממושך וקפדני עד היום.
השיטה השאמנית "מגע שאמני לפתיחת הלב" עוזרת לנו להבחין בין קול הנשמה שלנו לבין הקולות האחרים ומאמנת אותנו לבצע את הבחירות שלנו על פי קול הנשמה שלנו. גם שיטה זו מצריכה אימון ושכרה עומד בצידה בגאון רב.
אנחנו חיים בעולם קסום ומדהים ביופיו, עם גוף מדהים ביופיו. יש לנו בעולם הזה כל מה שאנחנו צריכים ומותר לנו לעשות כאן הכל. ואנחנו כל כך אהובים. יש בתוכנו כל כך הרבה פנים, רצינות היא רק אחד מהם.
נעז להיות הרבה פחות רציניים וקצת יותר ליצניים ונראה שהכל עדיין ישאר במקום - השמיים לא יפלו. רק החיוך, האהבה והשמחה שלנו פתאום יפרצו החוצה.
בקרוב אצלכם.
הכותבת היא פז קשתות, ליצנית רפואית ומנחת המפגש החווייתי לריפוי הרצינות